<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"ו</h1>
<h2>דף ג:</h2>
לוה שכתב שטר בכתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה הרי זה שטר כשר. וכן אם כתב שטר אע"פ שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים הרי זו מלוה בשטר ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם כר' אלעזר דאמר (גיטין פ"ו) עידי מסירה כרתי ויש מן הגאונים שהורו לומר לאותם שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם.
כל שאר שטרות בין של מכר בין של מתנה בין של הלואה בין כתבו גוים וחתמו גוים בערכאות ממשעבדי גבי אי כתב שאינו יכול לזייף הוא וחוזר מעיניינו של שטר בשיטה אחרונה ואי לא אתעביד בערכאות וכתבו גוים ומסרו בעידי ישראל אי כתב שאין יכול לזייף הוא וחוזר מענינו של שטר בשיטה אחרונה מבני חורי גבי ולא ממשעבדי. כל כתב גוים סמכינן לאקרויי ליה לשני גוים זה שלא בפני זה בין למגבי ביה ממשעבדי אי עבדין בערכאות בין למגבי ביה מבני חרי אי לא עבדיה בערכאות ודוקא ערכאות תנן ולא כינופיא דארמאי וכל שטרות שכתבו ישראל וחתמו קרובים אפילו משה ואהרן אע"ג דמסרי' בעדי ישראל פסול לא מכשרינן עדות שהוא פסול מן התורה מטעם דדינא דמלכותא דינא אלא היכא דקים לן שהעדות אמת בסהדותא דערכאות אבל בעדות קרובים לית לן בהו אם קיים לן שהעדות אמת כעדות שני עדים דלאו קרובים, לפי שהקרובים נוגעין בעדות זה לזה ולא חשיבי לן אלא כחד, עכ"ל תרומה חדשה.
<h2>דף ט:</h2>
ואין העדים חותמין על השטר אלא אם כן יודעים לחתום. עדים שאין יודעין לחתום וקרעו להם נייר חלק וחתמו על הרושם מכין אותן מכת מרדות והשטר פסול כדאמרינן בגיטין בפרק ב' (דף י"ט) דנגדיה רב כהנא ומשמע שם שזקן שכהו עיניו אין לו לחתום על פי אחרים שיקראו לפניו דדוקא רב נחמן חתם על פי סופרי בית דין שיראים ממנו והר"י אומר דאם שנים קוראים יכול לחתום דאין זה חשוב עד מפי עד כיון שאין מעידין על עיקר המעשה כי אם על הכתיבה — הגה"ה, כדאמרינן בפרק ב' דגיטין (שם) תרגמא להא דרב גמדא אקריאה — פ"ה שאם יודעין לחתום אע"פ שאין יודעין לקרות שפיר דמי וקרו קמיהו אחריני — רב פפא כי הוו אתו לקמיה שטר פרסאה דעביד בערכאות הגוים וחותמיהם גוים — פ"ה דאכשרו להו בפרק קמא דגיטין (דף י"א) מסרו לה בפני שני גוים זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו ומגבי ביה ממשעבדי — פ"ה והא דאמרינן בפרק קמא דגיטין (שם) מגבינן ביה מבני חורי ולא ממשעבדי בעושה בהדיוט דלית ליה קלא, אמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן הכי אמר רב נתן משמיה דאמימר האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל — פ"ה וישראל עשאהו אלא שכתבוהו בלשון פרס — מגבינן ביה ממשעבדי ובדידעי למיקרי ובדעפיץ, פי' הקלף מעובד שאינו יכול לזייף, ובמהדר בשיטה אחרונה [מענינו] של שטר מאי קא משמע לן דבכל לשון כשר תנינא גט שכתבו פי' כתב של עברית ועדיו יונית יונית ועדיו עברית כשר אי מההיא הוה אמינא הני מילי בגיטין — פ"ה ומשום תקנת עגונות — אבל בשאר שטרות לא קמ"ל, עכ"ל בפרק ב' דגיטין (דף י"ט).
<h2>דף י:</h2>
כל השטרות העולות בערכאות של גוים אע"פ שחותמיהן גוים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרור עבדים, פ"ה ערכאות מקום וועד הדיינין קבועין שלהן (ד"ה ערכאות). קפסיק ותני לא שנא שטר מכר ולא שנא שטר מתנה בשלמא שטר מכר דארעא לאו בהאי שטרא מקנייא אלא בזוזי מכי יהיב האי גברא זוזי לישראל חבריה קמייהו דדייני ודינם הוא דקני לארעא דקרקע נקני בכסף והאי שטרא ראיה בעלמא הוא שלא יאמר לא מכרתיה ולא קבלתי המעות ובהאי מלתא איהי מהמני דאי לא יהיב זוזי קמייהו כיון דדיינין קבועין נינהו לא הוו מרעי נפשייהו וכתבי ליה שטרא אלא מתנה דעל ידי השטר הוא קונה אותה שהוא כותב לו שדי נתונה לך ובלא שום חליפין וקניין הוא קונה אותה במסירת השטר היכי מקניא האי שטרא חספא בעלמא (ש)הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא פי' של גוים, רבינא סבר לאכשורי — פ"ה (דף י"א) שאר שטרות בכנופיא דארמאי שאינו ערכאות — אמר ליה רפרם ערכאות תנן אמר רבא האי שטרא פרסאה — פ"ה (שם) שעשאוהו בלשון פרסי וחתמו פרסים הדיוטות עליו דקמסרי נהליה באפי סהדי ישראל — מגבינן ביה מבני חרי ובדיידעי למקרי — פ"ה, עדים שמסרו בפניהם ידעו למיקרי — ובדעפיץ — פ"ה שהקלף מעובד שאינו יכול לזייף — ובמהדר מן ענינו של שטר בשיטה אחרונה — פ"ה כדאמר בפרק גט פשוט (ב"ב קס"א) וקנינא מן פלוני בכל מה דכתיב ומפורש לעיל — ודוקא מבני חרי אבל ממשעבדי לא מגבינן ביה דלית ליה קלא, עכ"ל בפרק קמא דגיטין (דף י"א), ואי בעית אימא תני חוץ מ[כ]גיטי נשים — פ"ה (שם דף י') כל אותן שטרות שהן כגיטי נשים שעל ידי השטר הדבר נגמר היינו נמי שטר מתנה וכן פסק רבינו תם בתשובותיו שאין גובין בין במתנות והלואות בשטרי גוים שדיניהם אינם כדינינו ומה שגבה בהן מנדין אותו עד שיחזיר, עכ"ל ר"א. אבל המיימון חולק עליו ופסק כל השטרות שחותמין גוים הרי אילו פסולים חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב והוא שיתן המעות בפניהם ויכתבו השטר בפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי הממכר או מעות החוב והוא שיהיו עשוים בערכאות אבל במקום קבוץ פלילים בלא קיום השופט שלהם לא יועיל כלום וכן צריכים עידי ישראל שיעידו על אילו הגוים שהם עידי השטר ועל זה השופט שלהם שקיים עדותן שאינם ידועים בקבלנות שוחד ואם חסרו שטרי הגוים דבר מכל אילו הרי הם כחרס וכן שטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהן (העדים) [בעדים] שלהם אע"פ שיש בהן כל הדברים שמנינו הרי הם כחרס עכ"ל המיימון [הלכות מלוה ולוה פרק כ"ז ה"א].
<h2>דף יא.</h2>
כל שאר שטרות בין של מכר בין של מתנה בין של הלואה בין כתבו גוים וחתמו גוים בערכאות ממשעבדי גבי אי כתב שאינו יכול לזייף הוא וחוזר מעיניינו של שטר בשיטה אחרונה ואי לא אתעביד בערכאות וכתבו גוים ומסרו בעידי ישראל אי כתב שאין יכול לזייף הוא וחוזר מענינו של שטר בשיטה אחרונה מבני חורי גבי ולא ממשעבדי. כל כתב גוים סמכינן לאקרויי ליה לשני גוים זה שלא בפני זה בין למגבי ביה ממשעבדי אי עבדין בערכאות בין למגבי ביה מבני חרי אי לא עבדיה בערכאות ודוקא ערכאות תנן ולא כינופיא דארמאי וכל שטרות שכתבו ישראל וחתמו קרובים אפילו משה ואהרן אע"ג דמסרי' בעדי ישראל פסול לא מכשרינן עדות שהוא פסול מן התורה מטעם דדינא דמלכותא דינא אלא היכא דקים לן שהעדות אמת בסהדותא דערכאות אבל בעדות קרובים לית לן בהו אם קיים לן שהעדות אמת כעדות שני עדים דלאו קרובים, לפי שהקרובים נוגעין בעדות זה לזה ולא חשיבי לן אלא כחד, עכ"ל תרומה חדשה.
<h2>דף יא:</h2>
וששאלתם על ראובן שמסר פקדון (דלוי) לשמעון ובא לוי וצוה על פי בית דין שלא להחזיר לראובן כי ראובן חייב לו מנה אם יכול שמעון לעכבם בהיתר לצורך לוי אם דבר ברור הוא שראובן חייב לו ואין שמעון כופר או שאינו יכול לכפור אז שמעון חייב ליתן ללוי מדר' נתן ועוד דאמר התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה הא במקום שלא (ש)חב לאחרים קנה, ונראה דאדרבה מצוה קעביד שמעון אי תפס אם ראובן גברא אלמא ולא ציית דינא שמוציא גזילה מתחת יד ראובן ומחזיר ללוי ומונע בית דין מטורח. ואדם שהפקיד פקדון אצל חבירו ובא אדם אחר ורצה לעכב הפקדון ביד הנפקד בשם תביעה שהיה לו על המפקיד אינו רשאי הואיל ולא זכה בית דין מתביעתו שיש לו על המפקיד כי מה שמשמע שיכול לעכב מדר' נתן זהו בשכבר זכה בבית דין מתביעתו אבל בעניין אחר לא אמנם אם יש לקהל תביעה עליו הם יכולין לעכב הפקדון ביד הנפקד, עכ"ל התשב"ץ (סי' תק"ו).
אין דין קדימה במטלטלין אלא כל מי שיגבה מהן זכה אע"פ שהוא אחרון ואמר ר' יוחנן בפרק ב' דגיטין (דף י"א) שאם קדם אחד מהם ותפס מן המטלטלין של זה כדי לזכות בהן לאחד מבעלי חובות לא זכה שכל התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה ואפילו במקום שעשאו שליח כמו שמוכיח בפרק הכותב (כתובות פ"ד) במעשה דיימר בר חשו אבל אין עליו חוב לאחרים קנה לו, וכן אמר לו הלוה זכה בחפץ זו לפלוני או תן מנה זו לפלוני זכה לו [ו]אין אחד מבעלי חובו יכולין לגבות מאילו שכבר זכה בהן אחר.
<h2>דף יג.</h2>
גרסינן בירושלמי [קידושין פ"ג ה"ד] ראובן שהיה חייב לשמעון מנה אמר ליה שמעון לראובן מנה שיש לי בידך תנהו ללוי ושלשתן היו עומדין יחד וקבל לוי ונמצא ראובן עני ואין לו מה יגבה ממנו הרי לוי חוזר בחוב על שמעון שזה הטעהו ואם ידע לו שהוא עני או שהיה עשיר באותה שעה והעני אינו יכול לחזור שהרי קבל, ראובן שלא היה לו חוב אצל שמעון והיה ראובן חייב ללוי מנה והמחהו אצל שמעון אע"פ שהמחהו במעמד שלשתן לא קנה ובין לוי ובין שמעון חוזר אם ירצה. — הגה"ה, וכן פירש המיימון וזה לשונו היה ראובן חייב לשמעון ק' זוז ואמר ללוי תן לשמעון זה ק' זוז שאני חייב לו עד שאתן לך או עד שאעשה עמך חשבון ואמר ליה הן וקבל שמעון כל אחד משלשתן יכול לחזור לו בו ואפילו פרע לוי לשמעון מקצת חובו לפיכך אם לא פרע לוי לשמעון חוזר שמעון ותובע ראובן בשאר חובו, עכ"ל [הלכות מכירה פ"ו ה"ט].
<h2>דף יד.</h2>
החוב באחריות הלוה עד יפרענו ליד מלוה או ליד שלוחו, אמר ליה המלוה זרוק לי חובי והפטר וזרקו לו ואבד או נשרף קודם שיגיע ליד המלוה חייב כדאיתא פרק הזורק (גיטין ע"ח) אמר ליה זרוק לי חובי וזרקו קרוב למלוה זכה קרוב ללוה חייב מחצה על מחצה שניהם יחלוקו, כך לשון המשנה פרק הזורק [שם].
בפרק קמא דגיטין אמרינן היה ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הולך מנה זה לשמעון שאני חייב לו אם בא לחזור — הגה"ה, פ"ה אם בא לחזור ולומר החזירם לי שמא יאנסו ממך בדרך, אינו חוזר והוא חייב באחריות עד שיגיע המנה לשמעון. — הגה"ה, דהלכתא כרב שאומר כן דתניא כוותיה ולא אמרינן מגו (שהודו) [שהוא] חייב באחריותו אם בא לחזור חוזר, וכן אם אמר תן מנה לפלוני שאני חייב לו אינו יכול לחזור בו וחייב באחריותו דגבי מלוה ופקדון תן והולך הוי כזכי דתניא הולך מנה לפלוני שאני חייב לו תן מנה לפלוני שאני חייב לו — פ"ה הולך תן כלומר אחת מכל לשונות הללו — הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר אלמא בהדיא דבחוב ובפקדון תן והולך כזכי וזכין לאדם שלא בפניו, ופרי' תלמודא פקדון ולימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר — פ"ה לימא המשלח אין רצונו של מפקיד שיהא פקדונו ביד אחר דהכי קיימא לן פ"ג (דף כ"ט) וכיון דאין רצונו אשתכח דחוב הוא לו ואין חבין לאדם אלא בפניו אמאי אינו חוזר הא לאו זכי הוא. — אמר רב זירא כשהוחזק כפרן — פ"ה כשהוחזק משלח זה כפרן בפקדון דאנן סהדי דניחא ליה לבעליו שיצא מידו. — רב ששת הוה ליה אשרתא דסרבלא במחוזא — פ"ה אשרתא הקפה שנתן סרבלים באשראי לתת לו המעות לזמן קבוע — אמר ליה רב ששת לרב יוסף בר חמא בהדי דאתית אייתינהו נהלי אזל יהבינהו ליה אמרו ליה נקני מנך — פ"ה אונסא דאורחא דאי מתנסי(ב) מנך לא להדר לתובען — אמר ליה אין — פי' כך אעשה — לסוף אשתמיט להו כי אתא לגביה אמר ליה שפיר עבדת — פ"ה שלא שעבדת עצמך על חנם — ופי' התוספות הא דמשמע הכא ובשכר' דר' דוסתאי דבסמוך שלא היו הנפקדין יכולין לכוף אותם בדין להחזיר אע"פ שלא הוחזקו כפרנים היינו משום דכאן היה האמת שהיו שולחים אותם ולא מצי אמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, עכ"ל פרק קמא דגיטין, החזיר לוי את המנה לראובן שניהם חייבין עד שיגיע ליד שמעון.
<h2>דף יח.</h2>
שנינו בפרק ב' דגיטין (דף י"ז) שטר שכתב[י]נו ביום ונחתם בלילה הסמוך לו פסול משום מוקדם ואם היו עסוקים עד (שנכתבם) [שנכנס] הלילה כשר וכתובות שלנו שנכתבות ביום ונחתמות בלילה כמעשה בית דין דמי. — הגה"ה, מה מעשה בית דין נכתבין ביום ונחתמין בלילה — פ"ה דחיוביה משעת פסק דין הוא ואע"ג דלא אחתים הלכך אין הקדמה — ופי' התוס' (שם ד"ה אף) (דמשנינן) [דמשעת] פסק דין אית ליה קלא כמו בשטר, עכ"ל בפרק ב' דגיטין (דף י"ח) ואין לחוש בכך, אמנם התוספ(ו)ת (פי') לא כמעשה בית דין אלא כיון שקנו ביום כשר. וזה לשון התוספות (שם) יש מקומות שנוהגין לכתוב הכתובה בערב שבת ולחתום במוצאי שבת ואין נכון לעשות כן משום תוספת דדילמא לית ליה קלא ומיהו היכא דקנו מיניה ליכא למיחש למידי כדאמרינן בב"ב (דף קע"ב) אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דאקניתא ביה עכ"ל (שם). בשם ר"י מקורביל כתוב אע"פ שיודעים יום הקנין אין נראה לרבותיו של הרב לחותמה שלא ביום הכתיבה ומה שאמרו חכמים אי ידעיתו יומא דאקניתו פי' כו' ר"ל בשטרי אקנייתא אך בדיעבד לא מפסלא ויש לכתוב יום חתימה אע"פ שהקניין היה כבר בדין שטרי מאוחרים אם ידוע לעדים וכן הורה רבינו יודא, עכ"ל, ועוד שעסוקין באותו עניין.
<h2>דף יט:</h2>
ואין העדים חותמין על השטר אלא אם כן יודעים לחתום. עדים שאין יודעין לחתום וקרעו להם נייר חלק וחתמו על הרושם מכין אותן מכת מרדות והשטר פסול כדאמרינן בגיטין בפרק ב' (דף י"ט) דנגדיה רב כהנא ומשמע שם שזקן שכהו עיניו אין לו לחתום על פי אחרים שיקראו לפניו דדוקא רב נחמן חתם על פי סופרי בית דין שיראים ממנו והר"י אומר דאם שנים קוראים יכול לחתום דאין זה חשוב עד מפי עד כיון שאין מעידין על עיקר המעשה כי אם על הכתיבה — הגה"ה, כדאמרינן בפרק ב' דגיטין (שם) תרגמא להא דרב גמדא אקריאה — פ"ה שאם יודעין לחתום אע"פ שאין יודעין לקרות שפיר דמי וקרו קמיהו אחריני — רב פפא כי הוו אתו לקמיה שטר פרסאה דעביד בערכאות הגוים וחותמיהם גוים — פ"ה דאכשרו להו בפרק קמא דגיטין (דף י"א) מסרו לה בפני שני גוים זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו ומגבי ביה ממשעבדי — פ"ה והא דאמרינן בפרק קמא דגיטין (שם) מגבינן ביה מבני חורי ולא ממשעבדי בעושה בהדיוט דלית ליה קלא, אמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן הכי אמר רב נתן משמיה דאמימר האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל — פ"ה וישראל עשאהו אלא שכתבוהו בלשון פרס — מגבינן ביה ממשעבדי ובדידעי למיקרי ובדעפיץ, פי' הקלף מעובד שאינו יכול לזייף, ובמהדר בשיטה אחרונה [מענינו] של שטר מאי קא משמע לן דבכל לשון כשר תנינא גט שכתבו פי' כתב של עברית ועדיו יונית יונית ועדיו עברית כשר אי מההיא הוה אמינא הני מילי בגיטין — פ"ה ומשום תקנת עגונות — אבל בשאר שטרות לא קמ"ל, עכ"ל בפרק ב' דגיטין (דף י"ט).
כל שאר שטרות בין של מכר בין של מתנה בין של הלואה בין כתבו גוים וחתמו גוים בערכאות ממשעבדי גבי אי כתב שאינו יכול לזייף הוא וחוזר מעיניינו של שטר בשיטה אחרונה ואי לא אתעביד בערכאות וכתבו גוים ומסרו בעידי ישראל אי כתב שאין יכול לזייף הוא וחוזר מענינו של שטר בשיטה אחרונה מבני חורי גבי ולא ממשעבדי. כל כתב גוים סמכינן לאקרויי ליה לשני גוים זה שלא בפני זה בין למגבי ביה ממשעבדי אי עבדין בערכאות בין למגבי ביה מבני חרי אי לא עבדיה בערכאות ודוקא ערכאות תנן ולא כינופיא דארמאי וכל שטרות שכתבו ישראל וחתמו קרובים אפילו משה ואהרן אע"ג דמסרי' בעדי ישראל פסול לא מכשרינן עדות שהוא פסול מן התורה מטעם דדינא דמלכותא דינא אלא היכא דקים לן שהעדות אמת בסהדותא דערכאות אבל בעדות קרובים לית לן בהו אם קיים לן שהעדות אמת כעדות שני עדים דלאו קרובים, לפי שהקרובים נוגעין בעדות זה לזה ולא חשיבי לן אלא כחד, עכ"ל תרומה חדשה.
<h2>דף כא.</h2>
שנינו שם (ב"ב דף קע"ה) ערב היוצא אחר חתום שטרות אמר ר' ישמעאל גובה מנכסים בני חורין מן הערב וכן פוסק שם הלכה, היה הערב בגופו של שטר קודם חתימת העדים אמר רב בגמרא שאם כתוב פלוני ערב גובה מנכסים בני חורין אבל כתוב בשטר הלוה ופלוני ערב גובה מנכסים משועבדים שהרי ערבו הלוה עם הערב.
<h2>דף כד:</h2>
עוד יש שם בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ב) תנן שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אינן יכולין להוציא שטר חוב עליהן ולא הם זה על זה נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו פרוע שניהם פרועין כיצד יעשו ישלשו שמותם בן פלוני בן פלוני ואם שמות זקניהם שוים יכתבו סימן או מיחסן לויה וכהונה או עד ד' דורות.
שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת שהוציא שטר חוב אחד מהם על אחד מבני עירו אינו יכול לדחותו ולומר לו לפלוני ששמו כמוך אני חייב וממנו נפל השטר אלא ודאי זה שהוציא השטר מתחת ידו גובהו ואין חוששין לנפילה כדמפרש במתני' שהיא עיקר מן הברייתא דפליג עליה ומתוך כך פוסק בשטר אחר שיצא לבית דין של רב הונא שכתב בו אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה ולא היה כתוב בו שם המלוה ופוסק שם רבה שכל מי שיצא שטר זה מתחת ידו גובהו ואין יכול הלוה לדחותו ולומר של אחר הוא ונפל.
<h2>דף כו:</h2>
ובפרק קמא דב"מ (דף י"ז) שטר שלוה בו ופורעו אינו חוזר ולוה בו שהרי נמחל שעבודו.
<h2>דף לז.</h2>
תניא (קידושין ט"ו) רבי נתן אומר מניין לראובן שחייב לשמעון מנה ולוי חייב לראובן מנה מניין שמוציאין מלוי ונותנין לשמעון שנאמר (במדבר ה') ונתן לאשר אשם לו לפיכך אין לראובן נכסים והיו לו שטרי חוב על לוי ואמר ליה שטר אמנה הוא שטר פרוע הוא והודה לו ראובן אין משגיחין על הודאתו כדאיתא פרק ב' דכתובות (דף י"ט) שמא קנוניא עשו ביניהם לאבד זכותו של שמעון אלא ישבע שמעון ויטול מלוי כדין כל טורף שאינו נפרע אלא בשבועה. הגה"ה מן התו' בפ"ק דקידושין (דף ט"ו ד"ה ואידך) ר"ת פסק בתחילה דאין הלכה כר' נתן מדקאמר בפרק קמא דקידושין (שם) ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן דר' אליעזר ורבנן פליגי בדר' נתן ור' אליעזר שמותי הוא סבירא ליה כר' נתן ועוד מדקאמר (שם דף ט"ז) הא מני טוטאי היא דאמר לו ולא לבעל חובו משמע טוטאי היא ולא סבירא לן כוותיה ושוב פסק אחרי כן בספר הישר (שם בתוספות) דהלכה כר' נתן ודוחה כל הראיות דהתם בפרק כל שעה (פסחים ל"א) אי איפשר לרבא לישב דברי רב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בעל חוב חוזר וגובה מהם אלא כר' נתן וקיימא לן כרב נחמן בדיני' ורבא נמי דוחק להעמידה כמותו והלכתא כרבא ורבינו נתנאל מפרש דלגבי מלוה כ"ע אית להו דר' נתן והכי קאמר ואידך רבנן נמי בעלמא כו' פי' בשאר שכירין לא קיימא לן כר' נתן דהא כתב בהו מעוטא דלו ולא לבעל חובו וטעמא משום דטרח בגופו אבל במלוה כ"ע אית להו דר' נתן ואם כן שכירות לא יהבינן לבעל חובו דליכא למימר הענק אלימא מגוף השכירות, עכ"ל התוספות בפרק קמא דקידושין (שם).
וששאלתם על ראובן שמסר פקדון (דלוי) לשמעון ובא לוי וצוה על פי בית דין שלא להחזיר לראובן כי ראובן חייב לו מנה אם יכול שמעון לעכבם בהיתר לצורך לוי אם דבר ברור הוא שראובן חייב לו ואין שמעון כופר או שאינו יכול לכפור אז שמעון חייב ליתן ללוי מדר' נתן ועוד דאמר התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה הא במקום שלא (ש)חב לאחרים קנה, ונראה דאדרבה מצוה קעביד שמעון אי תפס אם ראובן גברא אלמא ולא ציית דינא שמוציא גזילה מתחת יד ראובן ומחזיר ללוי ומונע בית דין מטורח. ואדם שהפקיד פקדון אצל חבירו ובא אדם אחר ורצה לעכב הפקדון ביד הנפקד בשם תביעה שהיה לו על המפקיד אינו רשאי הואיל ולא זכה בית דין מתביעתו שיש לו על המפקיד כי מה שמשמע שיכול לעכב מדר' נתן זהו בשכבר זכה בבית דין מתביעתו אבל בעניין אחר לא אמנם אם יש לקהל תביעה עליו הם יכולין לעכב הפקדון ביד הנפקד, עכ"ל התשב"ץ (סי' תק"ו).
<h2>דף מ:</h2>
עבד שעשה רבו אפותיקי ושחררו אע"פ שכתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזו יצא לחרות [גיטין מ' ע"ב] דאמר [רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד ורבא לטעמי' דאמר (פסחים ל' ע"ב)] מכאן להבא הוא גובה, והקדש דאמר רבא דווקא קדושת הגוף כגון בהמה למזבח אבל קדושת דמים דפקעא ליה על ידי פדיון אמרינן התם (ערכין כ"ג) דהקדש יוצא בדבר מועט שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון.
<h2>דף מא.</h2>
בפרק השולח (גיטין מ"א) עשה שדיהו אפותיקי לבעל חובו ולאשה בכתובתה ושטפה נהר הרי זה גובה משאר נכסים [ואם התנה עמו שלא יהא לו פרעון אלא מזה אינו טורף משאר נכסים] כדמסיק פרק איזהו נשך (ב"מ ס"ו) שאינו קונה שדה אפותיקי אלא אם כן נכתב לא יהא לך פרעון אלא מזו.
העושה שדיהו אפותיקי לבעל חוב או לאשה בכתובה ומכרה הרי זה מכירה ולכשיבא בעל חוב לגבות אם לא ימצא נכסים בני חורין יטרוף אותה, במה דברים אמורים כשמכרה לשעתה אבל מכרה ממכר עולם אינה מכירה עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו מפני שיש לו קול, עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו וכן שאר המטלטלין מפני שאין להם קול.
<h2>דף מח:</h2>
שנינו בפרק הניזקין (גיטין מ"ח) הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית ובפרק קמא דב"ק (דף ח') אמרינן מכרן לג' בני אדם בבת אחת כולן נכנסו תחת הבעלים והניזקין טורפין עידית ובעל חוב בינונית וכתובת אשה זבורית מכרן לזה אחר זה כולן טורפין [מן האחרון לא הספיק טורפין] משלפניו לא הספיקו כולן טורפין משלפני פניו אפילו היה אחרון זבורית שהרי הלוקח קודם יאמר לטורף הנחנו לך מקום לגבות ממנו מכרן לאחד בזה אחר זה הרי הלוקח נכנס תחת הבעלים במה דברים אמורים שלקח עידית באחרונה אבל אם לקח זבורית באחרונה כולן גובין מן הזבורית שהרי אומר לטורף הנחתי לך מקום לגבות ממנו.
כשיורדין בית דין לנכסי לוה לגבות מהן לא יגבו לבעל חובו אלא מן הבינונית במה דברים אמורים בבא ליפרע מן הלוה עצמו אבל אם בא ליפרע מנכסי יורשין בין גדולים בין קטנים לא יפרע אלא מן הזבורית.
אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הוו בני חורין זבורית והמשועבדים בינונית או עדית בין שמכרן בין שנתנן נשתדפו בני חורין הרי זה טורף מן המשועבדים.
עוד שם פרק קמא דב"מ (דף ט"ו) ובגיטין (דף מ"ח) אין מוציאין לא את השבח ולא את הפירות שאכל הגזלן ולא למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים שאילו דברים שאין להם קצבה ומקולי כתובה שלא תטרוף אשה מן השבח בכתובתה כדאיתא פרק יש בכור (בכורות נ"ב).
<h2>דף מט:</h2>
ערב של כתובה אע"פ שקנו מידו פטור מלשלם מצוה עשה ולא חסרו ממון ואם היה (הערב חייב לכתובה) [האב ערב לכתובת בנו] וקנו מידו חייב, וקבלן של כתובה חייב — הגה"ה, אע"פ שלא קנו מידו ואיזהו קבלן זה שאומר לאשה הנשאי לזה ואני נותן (בכתובתה) [כתובה] זו, אבל אם אמר לה אני ערב כתובה זו אני פורע כתובה אני חייב בה פטור אלא אם כן היה אביו, ערב של כתובת בנו וקנו מידו חייב לשלם שהאב בגלל בנו משעבד עצמו וגומר ומקנה, עכ"ל המיימון [הלכות מלוה ולוה פרק כ"ה ה"ו, ואישות פי"ז ה"ט].
<h2>דף נ:</h2>
למדנו מפרק הכותב (כתובות פ"ז) ומפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה) הפוגם שטרו או עד אחד מעידו על שטרו שהוא פרוע והבא ליפרע שלא בפני הלוה לדברי רב נחמן שאומר שאין חילוק בין כתובת אשה לבעל חוב והטורף מן הלוקח והנפרע מן היורש בין גדול בין קטן לא יפרע אלא בשבועה כדתני אביי קשישא בפרק שבועת הדיינים (שבועות מ"ב) שאמר גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזבורית ופסקינן כוותיה בהניזקין (גיטין נ'). וגרסינן בירושלמי [שבועות פ"ז ה"ז] א"ר זירא כולן כעין שבועת התורה יורה להם ואומ' לו השבע ואחר כך טול ואם החוב בזמנו ותבעו נפרע בלא שבועה כדפסקינן בבבא בתרא (דף ה') עבר זמנו לא יפרע אלא בשבועה.
בפרק קמא דב"ב (דף ז') יורש שהיה קטן שהיה לו שטר חוב לאביו ויצא עליו שובר אחר מיתת אביו אין קורעין את השטר ואין מגבין בו עד שיגדלו היתומים שמא כשיגדלו היתומים מייתן ראייה ומרעו ליה לשובר פי' יביאו ראייה כי שובר זה מזוייף הוא לפיכך לא הוציאו הלוה בחיי אביו. — הגה"ה, והק' הר"ר אליעזר מטוך אמאי מחזקינן בסהדי שקרי הא אמרינן בגיטין פרק הניזקין (דף נ') והילכתא יתומים שאמרו בין גדולים בין קטנים בין לשבועה בין לזבורית אל[מ]א מיתמי מגבינן בשבועה לכל הפחות אלמא לא אמרינן זימנין דגדלי יתומים ומרעי לשטרא דלא מחזקינן סהדי בשקרי ונראה לו הטעם דהתם בעל השטר תובע ממונו ואינו רוצה להמתין שרוצה להתפרנס משלו הילכך משום חששא דזימנין מרעי לא ממנעינן לגבות ממונו אבל הכא דלא הקשה לו אי לא דקרעינן לשטרא אלא משום דטריחא לו לשמור שוברו מן העכברים הילכך משום חששא דגדלי ומרעי מצרכינן ליה לשמור שוברו ולא קרעינן שטרא, עכ"ל בפרק קמא דבבא בתרא, ופי' רבינו חננאל ששטר זה מקוים בהנפק שאם לא כן טוענין בשביל היתומין מזוייף.
<h2>דף עח.</h2>
החוב באחריות הלוה עד יפרענו ליד מלוה או ליד שלוחו, אמר ליה המלוה זרוק לי חובי והפטר וזרקו לו ואבד או נשרף קודם שיגיע ליד המלוה חייב כדאיתא פרק הזורק (גיטין ע"ח) אמר ליה זרוק לי חובי וזרקו קרוב למלוה זכה קרוב ללוה חייב מחצה על מחצה שניהם יחלוקו, כך לשון המשנה פרק הזורק [שם].
<h2>דף פ.</h2>
שנינו שם (ב"ב דף קס"ה) כתוב בו מלמטה מאתים ולמעלה מנה למעלה מאתים ולמטה מנה הכל הולך אחר התחתון אם כן למה כותבין העליון שאם תמחוק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון ומפרש בברייתא כגון שהיה העליון חנני או ענני ובתחתון חנן או ענן בידוע שהוא השם העליון אבל לא ילמד התחתון מן העליון שני אותיות. — הגה"ה, איתא בירושלמי סהדי אעיקרא דשטרא כמסהדין וכן פסק רבינו תם מהא דאמר בפרק ב' דכתובות (דף כ"ד) דלמאן דאמר אין מעלין משטרות שכתוב בהן פלוני כהן ליוחסין מפני שהעדים אין מעידין על כל מה שכתוב בשטר כי אם על עיקר הדבר שהוא החוב ואפשר שאינו כהן ואפילו הכי השטר כשר אם כן אם יש טעות בשטר אינו נפסל בכך ואם טעה באות אחת אין כאן בית מיחוש גדולה מזו כתב רבינו יהודה שאם שינה מקום הלידה בגט כשר ומעשה היה והכשירו ר"י, כך פי' התוספות בפרק הזורק (גיטין פ' ד"ה ושם), עכ"ל.
<h2>דף פו.</h2>
לוה שכתב שטר בכתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה הרי זה שטר כשר. וכן אם כתב שטר אע"פ שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים הרי זו מלוה בשטר ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם כר' אלעזר דאמר (גיטין פ"ו) עידי מסירה כרתי ויש מן הגאונים שהורו לומר לאותם שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם.
